רוב האנשים נכנסים כמעט לכל תהליך אימון או למידה עם גישה שגויה לגמרי, כזו שתוקעת אותם במקום ולא מאפשרת להם להתקדם.
זו גישה שאני מאמין שהוטבעה בנו ע״י הסביבה בה גדלנו (משפחה, חברים, מערכת החינוך וכו׳) והיא גישה שהולכת במידה מסויימת כנגד הטבע שלנו והיא כזו שמעוותת לגמרי את הצורה שבה אנחנו נכנסים וחווים כמעט את כל תהליכי ההתפתחות שאנחנו עוברים.
אני שר ולוקח את זה ברצינות ברמה כזו או אחרת כבר כמעט 25 שנה (התחלתי לדעתי בגיל 15). עד גיל 27 (השנה האחרונה שלי בביה״ס למוזיקה רימון) כל מה שידעתי לעשות עם הקול שלי למדתי מתוך אינטואיציה.
לא היה לי מושג מה זה קול חזה, קול ראש (שמעתי אנשים שקוראים לזה פלצט) ובטח שלא היה לי מושג מהו המיקס.
מבחינתי אז, יש כאלה שהם טנורים ויש כאלה שהם באסים. ישנם כאלה שיכולים לשיר גבוה וישנם כאלה שמוגבלים לנמוכים שלהם וזהו וככה זה.
ואז, בתקופת ההכנות למופע הסיום שלי ברימון שבו אני אמור להעלות מופע סיום עם חמישה שירים שאני כתבתי, התחלתי להרגיש שאני מסיים חזרות עם ההרכב שמלווה אותי כאשר אני צרוד והקול שלי גמור.
הבנתי שיש כאן בעיה ושווה אולי להתחיל לבדוק אותה, הבנתי שכנראה האינטואיציה שלי לקחה אותי עד שלב מסויים וזהו פה אני תקוע וחייב עזרה חיצונית.
מפה לשם חבר המליץ לי לבדוק שיטת פיתוח קול שנקראה בזמנו SLS - Speech Level Singing.
בדיקה קטנה בגוגל ונחתתי על ספר של מורה לפיתוח קול בשם Seth Riggs ספר בשם Singing For The Stars ובספר הוא מספר על שיטת הלימוד שלו ואיך היא שונה מרוב מה שהיה מקובל אז בתחום, והוא גם מספר שהוא היה המורה של שניים מהזמרים שהערצתי באותה התקופה, סטיבי וונדר ומייקל ג׳קסון.
אז חשבתי ששווה להקשיב לו.
בספר, הוא לא דיבר יותר מדי על תרגילי נשימה (אמר שמפריזים בחשיבותם) אלא נתן סקירה קצרה של מערכת הקול מבחינה מכנית ואנטומית ואז התחיל לדבר על איך הקול שלנו מרגיש לנו מנקודת המבט הפנימית שלנו כשאנחנו שרים.
התחיל לדבר ולהסביר על קול החזה, קול הראש והמיקס. לדף האחרון של הספר היה מצורף CD עם תרגילים שעליהם הוא ממליץ לעבוד והתחלתי להתאמן.
התאמנתי כמה ימים וראיתי שאני מתחיל להרגיש את הקול שלי קצת אחרת. לא היה שינוי מקצה לקצה כמה ימים אבל פתאום הרגשתי שיש לי יותר מודעות למה שהקול שלי עושה וסוף סוף התחיל להישמע ולהרגיש לי הגיוני כל הסיפור הזה עם הקול.
התחלתי להרגיש שאני מבין איך סטיבי וונדר מגיע לגבהים שאליהם הוא מגיע, ועברה לי בראש ההרגשה שאולי יש סיכוי שגם אני אצליח. זה הדליק אותי.
בתקופה הראשונה התאמנתי הרבה מאד וראיתי שסוף סוף אני מתקדם ונכנס לזה יותר ויותר לעומק, זוכרים את הניוזלטר הקודם על המוטיבציה ואת האנלוגיה למעבורת החלל ומיכל הדלק? אז פה הרגשתי שאני ממריא עם מיכל דלק כפול.
והתחלתי להתקדם, בטיל (סליחה על משחק המילים) לפחות ככה הרגשתי.
פתאום יכולתי לשיר גבוה יותר (בקצת), הסאונד שלי השתפר והתחלתי אשכרה לראות דברים מתחילים לזוז בקול שלי.
אבל כמו בכל תהליך, הדלק הראשוני של המוטיבציה בסופו של דבר הלך ונשרף וההתקדמות הראשונית שעשיתי החלה להיעצר והריגוש מההתקדמות הראשונית הלך ודעך.
במקביל מה שהלך והתגבר היה התסכול שלי כי הרגשתי שאני לא לגמרי מבין איך הקול שלי אמור להרגיש בגבהים האלה שסטיבי שר בהם והייתי בטוח שברגע שאבין איך זה אמור להרגיש אני גם אצליח לשיר כמוהו.
הייתי נעול על לשיר כמו סטיבי וונדר.
בדיעבד אני מבין שהתחלתי לעשות את הטעות שכולנו עושים, התחלתי להשוות את עצמי למישהו אחר ואני לא מישהו אחר וזה תסכל אותי מאוד.
היו הרבה פעמים שהייתי מקליט את עצמי מתאמן עם התרגילים ומנסה ליישם אותם על השירים בסולמות של סטיבי וזה פשוט לא עבד.
תחושה לא נעימה בכלל, תסכול כבר אמרתי?
בסוף, לשמחתי התקופה המתסכלת הזאת עברה ולא עצרה אותי מלהמשיך כמו שהיא עוצרת את רוב האנשים שנכנסים לתהליך (זה פשוט ככה).
אבל במשך הזמן התחלתי לחשוב - האם יש משהו מעבר למוטיבציה הראשונית שהיה שונה בתקופה הראשונה בניגוד למה שהיה בתקופה המתסכלת? משהו שונה אצלי כמובן.
חשבתי על זה הרבה ואני חושב שכן.
התקופה הראשונה הייתה יותר כמו ניסוי מדעי שהרצתי על עצמי ועל הקול שלי. הייתי סקרן לראות ״מה קורה אם אני עושה X?״
כל תרגיל וכל אימון שהייתי עושה היה מתוך הרבה מאוד סקרנות. לא כיוונתי לתוצאה מסוימת אלא רציתי לחקור איך הקול שלי מרגיש ונשמע כשאני עושה תרגיל כזה או אחר. לא באתי מתוך ציפייה למשהו אלא מתוך סקרנות. כל זה היה באופן לא מודע כמובן.
בתקופת התסכול, זה כבר היה אחרת - פה כבר ההבנה שלי את הקול שלי כבר גדלה והריגוש שלי מההישגים הראשונים התחיל לדעוך והתחלתי להיכנס למוד של ״אני חייב להיות מסוגל להגיע לצליל הזה כמו סטיבי״ או ״אוף, אני לא מצליח להבין איך הפזמון הזה אמור להרגיש לי בגובה הזה כמו סטיבי״.
יצאתי מעולם הסקרנות אל עולם הציפייה וההשוואה.
המוח שלנו הכי טוב בדבר אחד - הישרדות.
לפחות לפי המדע כיום, במשך מיליוני שנים המוח האנושי התפתח בסביבה לא קלה שבה ישנו מאבק תמידי על משאבים (מים, מזון, שטח) שבו האדם היה חייב בעל יכולות מספיק טובות ומספיק חזק כדי לשרוד.
אם היה בא באינטראקציה עם מישהו עדיף ממנו מיד תחושת המאוימות הייתה נכנסת לפעולה וגורמת לו לפעול בהתאם.
אותם מנגנונים במוח עדיין נמצאים איתנו היום והם באים איתנו להרבה מאד סיטואציות שבהן אנחנו לא באמת בסכנת הישרדות, אבל המוח שלנו יודע בקלות לגרום לנו להרגיש ולחשוב שאנחנו בהחלט בסכנה.
התכונה הזו גורמת לנו להסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה ולחפש מי מאיים עלינו (גם אם זה באופן לא מודע).
כשהיינו ילדים צעירים מאד לא היינו ככה (הרבה פחות בכל אופן). כשהיינו ילדים היינו עסוקים בעיקר בלחקור את העולם סביבנו וכל דבר היה נראה לנו כמשחק. הגענו לכל סיטואציה עם הרבה פחות השוואה וציפיה (הייתה לנו פחות יכולת להשוות ולצפות) עם הרבה יותר סקרנות.
מה הציפיה וההשוואה עושות? מכניסות אותנו למגננה מתוך תחושת איום ובהרבה מקרים משתקות אותנו וגורמות לנו לא לפעול.
מה הסקרנות עושה? דוחפת אותנו לחקור את העולם ואת עצמנו ולעשות דברים.
וזה המפתח - לעשות! והסקרנות דוחפת אותנו לפעולה.
אם אנחנו נתקלים במישהו עם יכולות קוליות עדיפות משלנו ואנחנו לא מבינים את המשחק ההישרדותי שהמוח שלנו משחק איתנו, רוב הסיכויים שנקפא במקום ונקבל על עצמנו את המסר המוכתב של המוח העתיק שלנו.
המסר הזה מגיע בכל מיני צורות ומשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו בראש: ״אין לך סיכוי לשיר כמוהו״ ״איזה קול יא אללה, הוא נולד ככה, כישרון טבעי, חבל לך על הזמן״ וכל מיני כאלה.
המשפטים הללו הם תוצר של התגובה הגופנית השלילית שלנו לסיטואציה ״המאיימת״ שבה אנחנו נמצאים, והם בתורם הטריגר שמייצר את פטפטת הפנימית השלילית שיש לנו בראש, והיא בתורה מייצרת תגובה גופנית שלילית נוספת שמייצרת עוד מחשבות וכן הלאה וכן הלאה.
לולאה בלתי נגמרת של רגשות ומחשבות שתוקעות אותנו ומקבעות אותנו כמו בזנט במקום ולא נותנת לנו להתקדם מילימטר.
איך יוצאים מהלולאה הזאת?
אז זה מה שאני למדתי -
וכאן הקאטצ׳ לדעתי, לא מנסים לצאת ממנה. כל ניסיון לצאת ממנה רק יחזק אותה ויגביר אותה.
הפתרון הוא - מקבלים את הלולאה השלילית ונותנים לה להיות שם.
ואז - פותחים לולאה נוספת במקביל. הפעם חיובית, כזאת שתגרום לנו לפעול.
מחליטים שהמקום שבו אנחנו והקול שלנו נמצאים עד כמה שאולי מבאס הוא נקודת הפתיחה לניסוי שאנחנו עומדים לערוך.
והשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו היא לא - ״איך אני מגיע למצב שבו אני מצליח לשיר כמו..״
השאלה היא (לדוגמא) - ״בוא נראה מה קורה לקול שלי אם במשך תקופה X אני עושה את תרגיל/ים Y פעם ביום״
מחליטים על תאריך התחלה ותאריך סיום לניסוי (מסגרת הניסוי) ומחליטים על התרגול שאותו נעשה פעם ביום (מתודת הניסוי). והכל צריך להיות כמה שיותר ספציפי ומדויק.
למה ספציפי ומדויק? (ותרשמו בצד ותשמרו את מה שאני אומר עכשיו) כי הגורם מספר אחת לדחיינות הוא חוסר בהירות לגבי מה לעשות כצעד הבא.
לדוגמא - אם אני אומר לעצמי ״אני הולך להתאמן היום על הקול שלי״ זה כללי מדי, סיכוי גבוה שלא יעבוד.
אבל, אם אני אומר לעצמי - ״היום בשעה 16:30 אני הולך לעבוד על תרגיל Y ותרגיל Z במשך 5 דק׳״, הסיכויים עולים דרמטית.
אני חושב שרק מעצם הקריאה של שני המשפטים הללו אחד לצד השני ההרגשה משתנה מאחד לאחד, מאוד.
נחזור לתמונה הגדולה לגבי הניסוי.
ברגע שאנחנו מחליטים שאנחנו עורכים ניסוי ולא מנסים להגיע לנקודה דמיונית ושרירותית שהמצאנו לעצמנו בראש, דבר יפה קורה - הציפיה וההשוואה, גם אם לזמן קצר, מתפוגגות והופכות לסקרנות ודוחפת אותנו לפעולה.
ויש משפט מדהים באנגלית שהוכיח לי את עצמו בחיים שלי פעם אחר פעם -
"Motion Creates Emotion"
מסגרו את המשפט הזה ותלו אותו במקום שתוכלו לראות אותו בכל פעם שאתם מרגישים קצת למטה.
מה שמשנה את איך שאנחנו מרגישים הוא ה- פ ע ו ל ה!
פעולה (גם אם קטנה מאוד) שאנחנו עושים בכיוון שאנחנו יודעים שטוב לנו מפעילה מנגנון כימי במוח שלנו שיכול לגרום לשינוי גדול בהרגשה שלנו.
לא סתם המחקרים מראים שפעילות גופנית היא אחת מדרכי הטיפול האפקטיביים ביותר לטיפול בדיכאון וחרדה (אני לא רופא כן? זה רק מה שאליו נחשפתי)
ככה אנחנו לא מתרכזים בבעיה אלא מתרכזים בפתרון.
אנחנו לא מתעלמים מהבעיה (הרגשות והמחשבות השליליות שלנו) כי אנחנו מודעים לכך שהיא קיימת ונותנים להיות קיימת.
אבל הפוקוס שלנו באופן אקטיבי הולך לדבר אחד הפתרון והסיסטמה שיצרנו, אנחנו בודקים בניסוי האם היא תוביל לפתרון.
כל פעולה פיזית שאנחנו עושים, מייצרת תגובה פיזית כלשהי. לפעמים זו התגובה שרצינו ולפעמים זו תגובה שלא רצינו אבל ברגע שאנחנו מגיעים ממקום של ניסוי מדעי וסקרנות גם תגובה שלא בהכרח רצינו היא תגובה טובה, מהסיבה הפשוטה שגם היא נותנת לנו אינפורמציה לגבי מה אנחנו יכולים לעשות אחרת בניסוי הבא.
אז אנחנו מחליטים על ניסוי שאנחנו משערים שיוביל לתוצאה X, מריצים את הניסוי עד סופו ואז פשוט מסתכלים על התוצאה שקיבלנו.
ולא משנה איזו תוצאה התקבלה אנחנו שואלים את עצמנו שלוש שאלות:
״מה הלך טוב בניסוי?״
״מה לא הלך טוב בניסוי?״
״מה אני הולך/ת לעשות אחרת בניסוי הבא״?
לוקחים את המסקנות שקיבלנו מהניסוי הזה ובונים את הניסוי הבא.
זה התהליך.
מספיק ניסויים כאלה ולאורך מספיק זמן ובאופן טבעי הקול שלנו וההבנה שלנו והדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו כבר נמצאים במקום אחר, לגמרי.
וזה כמובן תופס לגבי כל תהליך שאנחנו מחליטים לעבור בחיים, לא רק לגבי הקול שלנו.
זהו.
בהצלחה,
שי.
Comments